למרות שהתרגלנו כבר לחנויות המוכרות צ'יפים ופריצות, ולדוכנים בשוק וברחוב אלנבי שמציעים משחקים ודיסקים צרובים בעשרה שקלים או מעט יותר, לזה, האמת לא ציפיתי. כלכליסט – העיתון הכלכלי מבית ידיעות אחרונות, מזמין את קוראיו "להוריד חלק מזכרונות הילדות שלהם מהרשת… [ו]לשחק בעותקים זהים לגמרי של כמעט כל משחק קונסולות, איזוטרי ככל שיהיה, על מחשב אישי רגיל". או במילים אחרות – להוריד מהרשת ולשחק, עותקים של המשחקים המקוריים אשר נוצרו על פי רוב באמצעות הנדסה-חוזרת ("reverse engineering") או כלי העתקה אחרים שאסורים על פי חוק במדינות רבות בעולם, ואשר הפצתם כמו גם השימוש המקובל בהם, עומדים בניגוד לחוקי זכויות היוצרים גם בארץ.
ומה לגבי הטיעון המקובל שמדובר בתוכנות ישנות שננטשו כבר על ידי היצרניות והמפיצות המקוריות (abandonware), או עלה התאנה הנפוץ, בו השתמשו גם בכלכליסט, המגביל את השימוש רק למי שברשותו "עותק של המשחקים המקוריים"? שניהם, כך מסתבר, אינם בעלי תוקף משפטי של ממש.
ראשית, על פי דיני זכויות היוצרים, תקופת ההגנה המשפטית הניתנת ליצירות מקוריות, נפרשת על עשרות רבות של שנים – 50 לפחות. בארץ, מוגנות תוכנות מחשב (כולל משחקים) למשך 70 שנה מיום מותו של המחבר. ברור, אם כך, שלגבי כל משחקי הקונסולה המוזכרים בכתבה, שהראשונים מתוכם (לאטארי VCS) נוצרו בסוף שנות ה-70, עוד יחלפו עשרות שנים לפני שהגנת החוק עליהם תפוג. החוק אגב, לא מתייחס כלל לשאלה האם היוצר "זנח" את היצירה או לא מאפשר עוד את הפצתה, סוגיות שיש להן רלבנטיות בענף אחר של הקניין הרוחני – זה של דיני הפטנטים, שם בעל פטנט לתרופה למשל, עשוי לאבד את הגנת הפטנט אם הוא לא מאפשר בפועל להשיג את התרופה בישראל, וזאת משיקולים של טובת הציבור.
גם המחשבה שבנפרד מהפן המשפטי אין פגיעה מוסרית, וודאי שלא מסחרית, ביצרנים שבמילא לא מוכרים עוד את משחקיהם, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר", בעייתית מאד. כפי שראינו במיוחד בשנים האחרונות, הפצה מחודשת של משחקים ישנים היא בהחלט בעלת פוטנציאל מסחרי ושיווקי משמעותיים, ואופציה שחברות רבות מנצלות או שוקלות. אם לפני כעשור עוד ניתן היה לחשוב שמשחקי הקונסולות העתיקות עתידים להעלם באבק הנוסטלגיה – בשנים האחרונות מוכיחות חברות רבות שהן מודעות לערך ולביקוש של כותרי העבר. כך, לדוגמה, הוציאה סגה אוספים של משחקיה הישנים לקונסולות סוני השונות, אטארי יצאה בסדרה של אוספים ל-PC, וקלסיקות כמו Pac-Man, Final Fantasy ו-Wolfenstein 3D יצאו בגרסאות מחודשות לדור המכשירים העכשווי. בנוסף, פלטפורמות כמו ה-Virtual Console של נינטנדו וה-Xbox Arcade של מיקרוסופט, מבוססות במידה רבה על הצעת משחקים ישנים להנאת הקהל והיוצרים המקוריים, הזוכים דרך כך לתהילה והכנסות נוספות. רעיון ה-Abandonware, אם כך, הפך רובו ככולו לפיקציה, שבמרבית המקרים אין עוד מאחוריה אלא ניסיון כושל להצדיק העתקה פיראטית, המפחיתה מצדה את התמריץ שיש לחברות לשקוד על שימורן וחידושן של הקלאסיקות האהובות.
אשר לאזהרה כי ההורדה מהרשת והשימוש במשחקים הישנים מותרת למי שהוא בעל המשחק המקורי – גם בה אין, למעשה תועלת של ממש. חוק זכות יוצרים הישראלי, מרשה אומנם לבעל תוכנת מחשב להעתיק אותה בין היתר כדי לאפשר לה לפעול במערכת מחשב או תוכנת מחשב אחרת, אולם ברור לנו שלא אתרי הרשת המפיצים את ה-Roms הלא חוקיים, ודאי שלא כותבי כלכליסט או קוראיהם, מחזיקים באמת ברשותם את האוסף הרחב של המשחקים המדוברים. אוסף, שכשאספנית חובבת בעצמי אני מודעת לקושי שבבנייתו מבחינת זמינות ומחיר.
ובכלל, הכתבה לא הציגה את עצמה כמכוונת להסביר למי שהקונסולה שלו התקלקלה או אבדה, כיצד יוכל להשתמש במשחקים שנותרו ברשותו. על כך מעידה, לדעתי, בין היתר, העובדה שמקום חשוב בכתבה תופסת רשימת ההמלצות על משחקים שונים – המלצות שמן הסתם אין בהן תועלת, לא למי שכבר יש לו את המשחק ומכיר אותו, ולא למי שאין לו את המשחק ולא שיחק בו מעולם (כולל אותם "צעירים יותר" שמזכירה הכתבה), שכן לא ברור כיצד אלו יוכלו להשיג את "המחסנית המקורית" הרלבנטית. הדגש של הכתבה, כפי שעולה בבירור מהכותרת שלה, ועיקר משיכתה, הן בהצגת האפשרות לשחק חינם – ולא כיצד ניתן להשיג את כותרי העבר המופלאים, שכאמור, נכון להיום רבים מהם זמנים לרכישה חוקית לצורך הפעלה על הפלטפורמות המודרניות. בנסיבות כאלו, קשה לדעתי מאד לטעון לתום לב, או להדוף את המסקנה המתבקשת, כי מדובר, לפחות למעשה, בכתבה שיש בה לקדם פיראטיות ולתת לה דחיפה משמעותית, אם לא עידוד והצדקה גלויים.
GamesGirl 